חוק " או "החוק (להלן " 1965 לחוק הירושה, התשכ״ה- 136 כידוע, סעיף "), מתווה מסגרת לסמכות השיפוט בדין הישראלי בענייני ירושה, וזו הירושה שמושבו ביום לשונו: "בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם ". לכאורה הוראה זו מציבה שני מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל אדנים חלופיים לקביעת סמכות השיפוט – "מושב" המוריש בעת פטירתו או "נכסים" שהמנוח "הניח" בישראל ביום מותו. המציאות המשפטית בפועל מורכבת הרבה יותר. ניסיוננו מלמדנו כי סכסוכי ירושה בין־לאומיים חורגים מהתפיסה הפשטנית במקצת של חוק הירושה. הם מעלים שאלות סבוכות בשלל סוגיות, לרבות שאלת סמכות השיפוט – לאיזה בית משפט הסמכות לדון בהליך מסוים; וכן ענייני ברירת דין – דינה של איזו מדינה יחול על סכסוך או על סוגיה משפטית? (בלי קשר מחייב לזהותו של לחוק הירושה 137 בית המשפט שידון בהליך). זאת לאור הוראתו של סעיף , חוץ מן האמור יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו הקובע כי "על הירושה ."140 עד 138 בסעיפים טלו לדוגמה מקרה שבו הדין המהותי הזר בחו"ל קובע כי מנוח פלוני הותיר נכסים בישראל, ואילו לפי הדין הישראלי אי אפשר לקבוע שהונחו נכסים כאלה, ומושבו של המנוח בעת מותו לא היה בישראל. במצב זה שאלת הסמכות תלויה בפרשנות בית המשפט בשאלת ברירת הדין המעוגנת בסעיף לחוק טומן בחובו מורכבות הנובעת מהכפפת 136 לחוק. אם כן, סעיף 137 ירושתם של אלה שהותירו נכסים בישראל לסמכות השיפוט של בתי המשפט לחוק 137 בארץ, אף שישראל לא הייתה מקום מושבם בשעת מותם. סעיף מוסיף מורכבות בקביעתו כי אף על פי שסמכות השיפוט נתונה לבתי המשפט בישראל – ברירת הדין הרלוונטי תהיה בהתאם להוראות הדין במקום מושב המנוח בעת פטירתו. כך, למשל, תושב ישראל שהעתיק את מקום מגוריו לשווייץ, בעודו משאיר בישראל נכסים, יהיה כפוף להוראותיו של הדין השוויצרי בעת בירור בישראל הנוגע לעיזבונו. במקרה כזה, קביעת מקור הסמכות (על בסיס הימצאות נכסים) יכולה לחייב גם את בחינת הדין המהותי למקרה, הרלוונטי לשאלה אם אכן "הונחו" נכסים בישראל. מכאן אנו למדים כי הסדר הכרונולוגי של סעיפי החוק בחוק הירושה אינו משקף או ממצה בהכרח את הניתוח המשפטי הנדרש בסכסוכים הייחודיים האלה. יתר על כן, החוק בישראל קובע כי בכל הנוגע להוראות דיוניות – הוראות בדבר סדרי דין ודיני הראיות – אמור בכל מקרה לחול הדין הישראלי ולא הדין הזר. בעניין זה מקובלת במשפט הבין־לאומי הפרטי הבחנה בין הוראות דין מהותיות להוראות דין דיוניות. כלל ברירת הדין בענייני פרוצדורה קובע כי ביחס לסוגיות ) – בענייננו ישראל, ולא דין LEX FORI דיוניות תמיד יחול דין הפורום המקומי ( לחוק 136 סעיף טומן בחובו מורכבות הנובעת מהכפפת ירושתם של אלה שהותירו נכסים בישראל לסמכות השיפוט של בתי המשפט בארץ, אף שישראל לא הייתה מקום מושבם בשעת 137 מותם. סעיף מוסיף מורכבות בקביעתו כי אף על פי שסמכות השיפוט נתונה לבתי המשפט בישראל - בחירת הדין הרלוונטי תהיה בהתאם להוראות הדין במקום שבו נפטר המנוח. 117 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==