הנוגע לטענות המבקשים על בית המגורים נפסק כי אין לתת רשות ערעור. זאת משום שאף אם יש ממש בטענת המבקשים כי הבית אינו אלא נכס חיצוני, שאינו נכס בן (להלן 1973 איזון מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג־ "), אפשר לראות בו נכס בר איזון מכוח חוק יחסי ממון" הלכת השיתוף הספציפי. השאלה אם אכן הוכח שיתוף ספציפי בנסיבות המקרה הזה אינה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. על כן אין מקום לדון בה בגדרי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לעניין החברות נפסק כי מרשם בעלי המניות הוא רק [א] לחוק 133 ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו (סעיף ). במקרה זה הוכח שהאיש 1999 החברות, התשנ"ט־ לא רק ניהל את ענייני החברות; הוא נהג כבעל המניות היחיד בהן ונהנה מהזכויות שהמניות מקנות. בית המשפט העליון עמד על עקרונות איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון: עם תום הנישואין יש לערוך חלוקה שוויונית של כל הנכסים שצברו בני הזוג במהלך הנישואין, בהחרגת נכסים "חיצוניים" – נכסים שנצברו בידי מי מבני הזוג טרם הנישואין, שהתקבלו במתנה או שניתנו בירושה. הודגש כי ההיגיון שבבסיס ההבחנה בין נכסים שנצברו בנישואין לנכסים "חיצוניים" טמון בגישה שהנכסים הנצברים בנישואין הם תוצר מאמץ משותף, ישיר או עקיף, של בני הזוג. על כן יש לראותם כנחלת שניהם. קביעה זו אינה תלויה במאמץ שהושקע או בתרומה הכלכלית של מי מבני הזוג לנכסים המשותפים. לעומת זאת נכסים "חיצוניים" הם פרי מאמץ יחידני שנקט אחד מבני הזוג סמוך לתקופת הנישואין, ועל כן אין הם נכנסים למאגר הנכסים המשותף. עם זאת הודגש שבהתקיים כוונת שיתוף, הנלמדת מעמידה בדרישה של "דבר מה נוסף", אפשר לקבוע שיש שיתוף בנכס חיצוני ספציפי, ובהתאם לכך לקבוע שהוא בר איזון. בית המשפט העליון דן בשאלת ההכרה בפירותיו של נכס חיצוני ובהשבחה שחלה בו לצורך איזון משאבים. זאת בהבחנה בין שני סוגי פירות: האחד הוא פירות שהופקו מן הנכס החיצוני באופן פסיבי (או השבחה פסיבית) שאינם תוצר פעולותיו של בן הזוג בעל הנכס, אלא תוצר של גורמים אחרים – למשל עלייה כללית במחירי השוק או דיווידנד המחולק לבעל מניות. השני הוא פירות שהופקו באופן אקטיבי (או השבחה אקטיבית) שהם תוצר של מאמצי בן הזוג בעל הנכס – למשל שיפוץ של נכס מקרקעין או השכרת נכס המצריכה תחזוקה שוטפת ומאמץ. גם כאן נקבע כי הקו המנחה את ההבחנה הוא עקרון המאמץ המשותף. אשר להשבחה פסיבית או לפירותיו של נכס חיצוני שהושגו בצורה פסיבית – נקודת המוצא הראויה היא ש"טעם הפרי כטעם העץ". כלומר אם ה"עץ" (הנכס המניב) הוא נכס חיצוני, גם פירותיו (או השבחתו) שאינם מתקבלים ממאמץ נוסף של מי מבני הזוג – אינם בני איזון. עם זאת קיומו של "דבר מה נוסף" עשוי להוכיח כוונה לשיתוף ספציפי אף בפירות הנכס החיצוני. אשר להשבחה אקטיבית או לפירות שהופקו מנכס חיצוני באופן אקטיבי – מאחר שפירותיה של השבחה אקטיבית נוצרים ממאמץ שהושקע במהלך הנישואין, אותה השבחה (הפירות) איננה נכס חיצוני, להבדיל מהעץ (הנכס) שנותר נכס חיצוני. זאת אף אם מדובר במאמץ של אחד מבני הזוג בלבד, שכן היכולת של מי מבני הזוג להשקיע בהשבחת הנכס החיצוני תלויה במידה רבה בהשקעת משאבים מסוגים אחרים מצד בן הזוג האחר ובהיותו "עזר כנגדו". נוסף על עקרון המאמץ המשותף, קביעה זו מתיישבת עם עקרון השוויון בין בני הזוג. כלומר פירות שגדלו באופן טבעי על עץ שנשתל טרם הנישואין – טעמם כטעם העץ. ואולם אם במהלך הנישואין הושקה העץ, נגזם, דושן וטופח – יבואו הפירות הנוספים, שצמחו מהמאמץ הנוסף שהושקע, בגדרי איזון המשאבים. ומן הכלל אל הפרט: אשר ל"בית קורקס" נקבע כי מדובר בהשבחה אקטיבית שנוצרה ממאמציו של האיש במהלך הנישואין, באמצעות חברת "מרצף". לכן היא באה בגדרי איזון המשאבים, והמשיבים זכאים למחצית ממנה – לערך הכספי של כל הזכויות והנכסים שבאו לחברת "מרצף" מבניית "בית קורקס" בין מועד רכישת המגרש למועד הקרע בין בני הזוג, קרי המועד שבו נפסק השיתוף הכלכלי בין הצדדים. זאת בניכוי ערך החברה טרם רכישת המגרש שעליו הוקם הבניין, כולל עליית הערך הפסיבית שצפויה הייתה להתרחש אלמלא נרכש המגרש והוקם הבניין, ובניכוי כל ההכנסות מפעילות החברה ששימשו את בני הזוג למחייתם המשותפת. 138 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==