תלונות על התעללות ועל כליאת שווא. היא סיפרה כי התובע מתייחס אליה יפה, ושני התיקים נסגרו. בהליך הנדון טען התובע כי המנוחה הייתה בודדה וחששה שרכושה יעבור למדינה. לדבריו הוא סעד אותה במסירות, והקשר ביניהם היה קשר זוגי אמיתי, ללא לחץ או ניצול. הוא דאג לכל צרכיה, וילדיו היו בני ביתה. התובע הוסיף כי המנוחה העניקה לו את רכושה מרצונה החופשי, מתוך הכרת תודה ורצון להבטיח את עתידו. הוא אף טען כי מעולם לא ניסה לבודד אותה, כי היא שמרה על קשר עם חברותיה וכי הצוואה משקפת את רצונה האחרון והאמיתי שנבע מהקשר העמוק ביניהם ומהנתק המוחלט בינה ובין אחייניה. הוא הדגיש כי המנוחה הייתה כשירה בעת עריכת הצוואה, וכי מסמכים רפואיים ודוחות רווחה תומכים בכך. עוד טען התובע כי לנתבעים יש עניין אישי בביטול הצוואה, וכי אחד מהם אף קיבל הבטחה לתמורה כספית נכבדה תמורת עדותו. מנגד טענו הנתבעים כי התובע ניצל את המנוחה, השתלט על רכושה, בודד אותה מסביבתה ומנע ממנה קשר עם קרובי משפחה. הם תיארו את המנוחה ככלואה בביתה, מפוחדת ונתונה לשליטתו המוחלטת של התובע. לטענתם השתתף התובע בעריכת הצוואה ובחר את עורך הצוואה, ולכן יש להורות על בטלותה. הם טענו כי התובע אף נהג לאנוס את המנוחה והציגו הקלטות שלטענתם תומכות בכך. הם הדגישו כי בית המשפט בהרצליה, שדן בתביעת לשון הרע, קבע כי התובע ניצל את המנוחה. האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב הצטרף לטענות הנתבעים וטען כי מדובר בניצול קשישה ערירית, וכי ראוי היה שהתובע יימנע מלבקש את קיום הצוואות שערכה המנוחה לטובתו. בית המשפט קבע כי הנטל להוכחת היעדר השפעה בלתי הוגנת מוטל על התובע, לנוכח תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בתובע. בית המשפט בחן את טענות הצדדים לאור ארבעת המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת השפעה בלתי הוגנת: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המנוח עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. בית המשפט קבע כי המנוחה הייתה עצמאית מבחינה קוגניטיבית, אך מבחינה גופנית הייתה מוגבלת ותלויה לחלוטין בתובע. העברת הדירה והכספים לתובע גרמו למנוחה להיות תלויה בו כלכלית לגמרי. בית המשפט התרשם כי התובע פעל לבידוד המנוחה מסביבתה, וכי עדויות הנתבעים, מנהל העיזבון, העיתונאית, המטפלת ועד נוסף היו מהימנות יותר מעדותו של התובע ומעדותו של עורך הדין שערך את הצוואה. בית המשפט דחה את טענת התובע כי יחסי המין עם המנוחה היו בהסכמה, אך לא הכריע בשאלת האונס הנטען, שכן סבר שאין בכך כדי להשפיע על ההכרעה בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת. בית המשפט קבע כי התובע שלט לחלוטין ברכושה של המנוחה, וכי היא הייתה תלויה בו מכל הבחינות. המנוחה אישרה במשטרה כי העניקה את רכושה לתובע מרצונה, אך בית המשפט סבר כי לא די בכך לשלול השפעה בלתי הוגנת, במיוחד לאור עדויות הבידוד שכפה התובע על המנוחה. גם דוחות הרווחה שהתובע הזכיר לא הטו את הכף לטובתו, שכן הם הצביעו על חולשה גופנית ניכרת של המנוחה סמוך לעריכת הצוואה. קיבל בית המשפט את ההתנגדות לקיום לאור כל זאת . הוא חייב את התובע בהוצאות 14.7.19 צוואת המנוחה מיום הנתבעים וקבע שלא עמד בנטל להפרכת השפעה בלתי הוגנת מצידו על המנוחה. בפסק אפגין נ' אלמוני 78000-05-24 ) עמ"ש (מחוזי ת"א / אפגין נ' 78000-05-24 הדין שניתן בעמ"ש (מחוזי ת"א) דן בית המשפט המחוזי בערעור 7)2025 (פברואר אלמוני על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המנוחה, אישה ערירית ואלמנה, התגוררה שנים רבות בדיור מוגן . במהלך חייה ערכה המנוחה 95 עד לפטירתה בגיל שלוש צוואות: בשתי הצוואות הראשונות ציוותה חלקים מעיזבונה לקרובים ולגופים שונים; ובצוואתה השלישית הורישה את מלוא עיזבונה למנהל מוסד הדיור המוגן שבו "). עוד נקבע שם כי הנהנה" או "המנהלהתגוררה (להלן " אם המנהל ילך לעולמו לפניה – יעבור עיזבונה לשניים .)17.2.25( אפגין נ' אלמוני 78000-05-24 . עמ"ש (מחוזי ת"א) 7 פינת עדכוני פסיקה 143 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==