מבניו. זמן קצר לאחר עריכת הצוואה האחרונה נפלה המנוחה בביתה ונחבלה. בעקבות זאת חלה הידרדרות במצבה הקוגניטיבי, והוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס לצד בקשה לצו זמני אשר ימנע ממנהל המוסד לפעול באמצעות ייפוי הכוח שניתן לו זמן קצר לפני כן. חוות דעת רפואית שנמסרה לתמיכה בבקשה קבעה שהמנוחה אינה מסוגלת לנהל את ענייניה בכוחות עצמה. בהמשך מונה למנוחה אפוטרופוס קבוע, והיא הועברה למחלקה סיעודית באותו מוסד – שם שהתה עד פטירתה. לאחר מותה הוגשה בקשה לקיום הצוואה האחרונה. מנגד הוגשו התנגדויות לכך, ובהן נטען להשפעה בלתי הוגנת של המנהל, למעורבות פסולה מצידו בעריכת הצוואה ולכך שהפר כללי מוסר בהיותו המנהל במקום מגוריה של המנוחה. המתנגדים טענו ליחסי תלות בלבדיים בין המנוחה לנהנה. לטענתם הוא יזם את עריכת הצוואה, פנה לעורכת הדין שערכה את הצוואה, דאג להמצאת חוות הדעת הרפואית, ארגן את עדי הצוואה ואף היה מעורב בתשלום שכר טרחת עורכת הדין. כן נטען כי הצוואה לא נערכה כדין, בין היתר משום שהחתימה לא התבצעה לפני שני עדים לחוק הירושה. 20 כנדרש בהוראת סעיף קבע כי בנסיבות העניין בית המשפט לענייני משפחה מתקיימת החזקה הקבועה בפסיקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. זאת משום שהנהנה היחיד בצוואה האחרונה ניהל את מוסד הדיור המוגן שבו התגוררה המנוחה. תפקידו ונגישותו המיוחדת אל המנוחה יצרו פוטנציאל לניצול התלות בה. אשר למעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה, התקבלו טענות המתנגדים, ונקבע כי הנהנה היה מעורב באופן ישיר ומשמעותי בעריכתה של הצוואה. בית המשפט קבע כי מעורבות זו חורגת מהמעשה הסביר של נהנה מצוואה ומעוררת ספק בנוגע לעצמאות רצונה של המנוחה. כמו כן מצא בית המשפט פגמים במעמד חתימת הצוואה. כאמור, לא הוכח כי המנוחה חתמה עליה בנוכחות שני עדים, ואחד העדים אף לא ידע שמדובר בצוואה בעת החתימה. מכך למד בית המשפט כי הצוואה אינה עומדת בדרישות הדין וכי הפגם שנפל בה יסודי ובלתי ניתן לתיקון, לחוק הירושה. אף שלא נקבע 25 בהתאם להוראות סעיף באופן חד־משמעי כי המנוחה לא הייתה כשירה משפטית בעת עריכת הצוואה, בית המשפט התרשם כי מצבה היה שברירי וכי לא הובאו ראיות מספקות מצד הנהנה לסתור את החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה מצידו. זאת בייחוד כשהנהנה ניהל את המוסד שבו התגוררה המנוחה והיה האדם הדומיננטי ביותר בסביבתה. עוד נקבע כי אי אפשר לייחס משקל מהותי לעדויות שני העדים בעריכת הצוואה, בין השאר משום שהם עובדים באותו מוסד שבו עבד גם הנהנה – דבר שעלול להשפיע על מידת האובייקטיביות שלהם. נוכח מכלול הנסיבות, לרבות החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, המעורבות היתרה של הנהנה בעריכת הצוואה והפגמים המהותיים שנפלו במעמד החתימה – הורה בית המשפט על ביטול הצוואה השלישית והאחרונה של המנוחה. על הקביעות המפורטות ערער הנהנה בטענה כי המנוחה הייתה כשירה ודעתנית בתקופה שבה נערכה הצוואה האחרונה, המשקפת את רצונה החופשי והאותנטי. לדברי הנהנה שגה בית המשפט כשייחס לו השפעה בלתי הוגנת רק משום שהיה מנהל הדיור המוגן שבו התגוררה המנוחה, ואף התעלם מראיות מהותיות שתומכות בכשרות הצוואה. הנהנה טען כי הוא עזב את עבודתו בדיור המוגן כארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה האחרונה. לפיכך, 31 גם אם הייתה השפעה בלתי הוגנת, הרי לפי סעיף לחוק הירושה, בהינתן שהמנוחה לא שינתה את צוואתה בשנה שלאחר עריכתה ובחמש השנים שלפני פטירתה, הצוואה ממילא פגה. בית המשפט המחוזי (השופטים ש' שוחט, ע' רביד ונ' שילה) דחה את הערעור וקבע כי משהוכח שהמנוחה לא הצהירה לפני שני עדים שזו צוואתה, לא דיברה עימם ולא חתמה על הצוואה בנוכחותם – לא התקיים תנאי יסוד לחוק הירושה, 25 מהותי. הצוואה איננה תקפה לפי סעיף וממילא לא היה אפשר לקיימה. לאור קביעה זו הבהיר .)30.1.25 (נבו פלוני נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב 53962-08-22 . ת"ע (פתח תקווה) 6 144 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==