שיתוף בדירות ברעננה ולשיפוי בגין פערי השתכרות. האיש תבע מחצית מהזכויות בדירות בנס ציונה, בטענה שהתנהלות הצדדים מלמדת על כוונת שיתוף מצד האישה – או מחצית משווי השבחת הקרקע, בטענה שמדובר בנכס בר איזון לפי חוק יחסי ממון. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת האיש באופן חלקי. נקבע כי האיש הוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירות בנס ציונה, ולכן הוא זכאי למחצית מהן. קביעה זו התבססה על מעורבותו הפעילה של האיש בפרויקט – משינוי ייעוד הקרקע, דרך ניהול המשא ומתן עם הקבלנים, טיפול בהשכרת הדירות וניהול הכספים, ועד לכך שדמי השכירות הופקדו לחשבון המשותף של בני הזוג. כן הודגש כי לאורך השנים לא הביעה האישה התנגדות להתנהלות זו, ואף נהנתה מהפירות הכלכליים של הדירות. עם זאת נקבע כי השיתוף אינו חל על הקרקע שניתנה במתנה לאישה טרם הנישואין, אלא רק על הדירות שנבנו עליה. לפיכך חויב האיש לשלם לאישה את שווי הקרקע החקלאית (כפי שהייתה במועד קבלתה במתנה). כמו כן נדחתה תביעת האישה לשיפוי בגין פערי השתכרות, ובית המשפט הורה על פירוק שיתוף בדירות ברעננה. על פסק הדין האמור ערערו הצדדים לבית המשפט . האישה ערערה על הקביעה כי הוּכחה כוונת המחוזי שיתוף בדירות, והאיש ערער על כך שמזכויותיו בדירות יש לנכות את שווי הקרקע כפי שהייתה בעת מתן המתנה. דעת הרוב (השופטים י' מושקוביץ וא' סתיו) קבעה כי יש להותיר את עיקרי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על כנו, כיוון שהוכחה כוונת שיתוף ספציפי בדירות, אך לא בקרקע החקלאית המקורית. עם זאת נקבע כי השיתוף חל גם על עליית ערך הקרקע שנבעה משינוי ייעוד, אך לא על הקרקע כפי שהייתה במתנה. הפתרון שנבחר אפוא היה לחלק את הזכויות בדירות באופן שווה, אך במסגרת איזון המשאבים יש לזקוף לזכות האישה את שווי הקרקע במועד הנישואין. מנגד סברה דעת המיעוט (השופט צ' ויצמן) שאין מקום לקזז את שווי הקרקע כי התגבשה כוונת שיתוף מלאה, והדירות הן נכס משפחתי מובהק. על רקע דברים אלה הגישו הצדדים בקשות רשות ערעור . האישה טענה כי יש להכיר בשיתוף לבית המשפט העליון רק בשבח האקטיבי (השבחה שנבעה ממאמץ משותף של בני הזוג) ולא בשווי הדירות, בטענה שלא הוכחה כוונת שיתוף מלאה. מנגד טען האיש כי יש להכיר בשיתוף מלא, ללא קיזוז שווי הקרקע, שכן התנהלות הצדדים מלמדת על שיתוף מלא בדירות ובקרקע. פסק דינו של בית המשפט העליון, מפי השופטת י' וילנר ובהסכמת ההרכב, נפתח בהצגת התפתחות דיני השיתוף בין בני זוג בישראל. תחילה התחקה בית המשפט העליון 60 על שורשי חזקת השיתוף, שנולדה בפסיקה בשנות ה־ וקבעה חזקה שלפיה רכוש הנצבר בחיים המשותפים שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים, אלא אם כן הוכח מצב אחר. על פי פסק הדין נשענה חזקת השיתוף בראשיתה על שיקול הסכמי – חזקה על בני זוג במשק בית משותף שהם מתכוונים לחלוק את רכושם. אך עם השנים היא התעצבה בעיקר סביב עקרון "המאמץ המשותף", שלפיו התרומה השווה של בני הזוג לרווחת המשפחה מצדיקה שיתוף שוויוני ברכוש. עוד הודגש בפסק הדין כי חקיקת חוק יחסי ממון חוללה שינוי מהותי. החוק קבע כלל של הפרדה קניינית במהלך הנישואין ומנגנון לאיזון משאבים שוויוני רק בפקיעת הנישואין, בהחרגת "נכסים חיצוניים" – נכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין או שהתקבלו במתנה או בירושה. כמו כן, הגם שההלכה הפסוקה קבעה כי חזקת השיתוף אינה חלה עוד על זוגות שנישאו לאחר כניסת החוק לתוקף, היא פתחה פתח להכרה בשיתוף בנכסים מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, הקניין, הנאמנות, עשיית עושר ותום הלב – גם כשמדובר בנכסים חיצוניים. על רקע זה התפתחה הלכת השיתוף הספציפי, אשר אינה מבוססת עוד על חזקה נורמטיבית או על עקרון המאמץ המשותף, אלא על מבנה הסכמי. דהיינו השאלה המרכזית היא אם התגבשה בין בני הזוג הסכמה לשיתוף קנייני בנכס – הסכמה הנלמדת מהתנהגותם, ממצגים, מהתנהלות כלכלית משותפת, מהשקעות, מהעברת כספים לחשבון משותף, מהיעדר התנגדות ועוד. לא די בקיומם של חיי נישואין משותפים, ויש להצביע על "דבר מה נוסף" – סימנים המעידים על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. על פי פסק הדין, הסכמה לשיתוף אינה חייבת להיות 148 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==