גילוי קשר רומנטי של האיש עם אישה אחרת. בעקבות זאת חתמו על הסכם שלום בית או גירושין. בהסכם התחייבו השניים לשתף פעולה בניסיון לשקם את הנישואין, אך כל צד היה רשאי לשלוח מכתב פרידה בכל עת ובלי צורך בהנמקה. ההסכם כלל גם הסדרי רכוש, בהם העברת זכויות הבעל בדירה המשותפת לאישה, וכן הוראות הנוגעות למזונות ולמשמורת שייכנסו לתוקף בפרידה ובגירושין. יומיים לאחר מכן חתמו הצדדים על נוסח מתוקן של ההסכם שבו נקבעו סכום מוגדל של מזונות ילדים שיחולו על הבעל וחיובו בתשלום מלוא המשכנתה. ההסכם המתוקן אושר בבית המשפט. הצדדים הבהירו לפרוטוקול כי העברת חלקו של האיש בדירה על שם האישה תיעשה מייד וללא קשר למועד הפירוד, אם יקרה. למוחרת פנו הצדדים לייעוץ זוגי. בפגישה התברר לאישה כי הבעל לא הפסיק את הקשר עם האישה האחרת ואף הביע רגשות כלפיה. בעקבות זאת דרשה האישה מהאיש לעזוב את הבית וכעבור זמן קצר שלחה לו הודעת פרידה. האיש עזב את הבית בגלל ההודעה והשלים את העברת זכויותיו בדירה לאישה. כעבור כמה חודשים הגיש האיש תביעה לביטול ההסכם. לטענתו נחתם ההסכם בעת שהופעלו עליו לחץ לא לגיטימי, הטעיה, מרמה, איומים וחוסר תום לב מצד האישה. הוא הוסיף כי היא לא התכוונה לתת הזדמנות לשלום בית אלא ביקשה לנשלו מרכושו במסווה של הסכם. מנגד טענה האישה כי ההסכם נערך בתום לב, במטרה לשקם את הנישואין, וכי דווקא הבעל לא התכוון לקיימו. לכן, לדבריה, הוא המשיך בקשר עם האישה האחרת גם לאחר אישור ההסכם. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה והדגיש . נקבע כי כי לא בנקל יבוטל פסק דין שניתן בהסכמה האיש לא עמד בנטל הראיה להוכחת טענותיו בדבר כפייה, הטעיה או חוסר תום לב מצד האישה. לדברי השופטים, סמיכות הזמנים בין אישור ההסכם למשלוח הודעת הפירוד אינה ראיה מספקת להתערבות בהוראות ההסכם. בית המשפט התרשם כי האיש הבין את ההסכם ואת משמעותו וחתם עליו מרצונו החופשי, וכי התנהלותו לאחר משלוח הודעת הפירוד – לרבות חתימתו על מסמכי העברת הדירה ללא מחאה – מחזקת את המסקנה שקיבל את תנאי ההסכם. היעדר ייצוג עצמאי אינו עילה לביטול ההסכם, ולא הוכח כי האיש ניסה לפעול להשגת שלום בית לאחר אישורו. כמו כן עדותו של האיש נמצאה עמומה ורוויית סתירות פנימיות. בערעור חזר האיש על טענותיו והדגיש כי חלק מהשינויים בהסכם לא סומנו בקו תחתון, בניגוד להצהרת בא כוח האישה בדיון אישור ההסכם, וכי הדבר פגם בגמירות דעתו. עוד נטען כי המשא ומתן להסכם נערך בחוסר תום לב מצד האישה, וכי השינויים שנעשו בהסכם המתוקן, לרבות העלאת סכום המזונות, מעידים על אי־כוונתה לקיימו מלכתחילה. כמו כן העלה הבעל טענת "הטיית אישוש" – בית משפט שאישר הסכם ייטה שלא לבטלו, כדי שלא יתבררו פגם או מחדל בפועלו בעת אישור ההסכם. ועמד על כך שאין בית המשפט המחוזי דחה את הערעור זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים השופט חריגים בלבד – שאינם מתקיימים בענייננו. נ' שילה אימץ את מסקנות הערכאה הדיונית וקבע כי . יתר על כן, המערער לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו התנהלותו של המערער כללה שקרים בעדותו, המשך הקשר עם האישה האחרת לאחר אישור ההסכם, סירובו למסור פרטים בנוגע להיקף השיחות עימה ולמועדיהן והיעדר מחאה על ביצוע ההסכם. בכך יש עדות לחוסר תום לב מצידו, והוא האחראי להחלטת האישה לשלוח הודעת פירוד ולהתגרש. לכן מתחזקת המסקנה כי לא התקיימו הטעיה או כפייה מצד האישה. בית המשפט קבע כי אין פגם בכך שהשופט שאישר את ההסכם דן גם בתביעה לביטולו, ואין בכך חשש ל"הטיית אישוש" או לניגוד עניינים. הכלל "שופט אחד למשפחה אחת" נועד להבטיח היכרות מעמיקה עם נסיבות המשפחה, ואין באישור ההסכם כדי למנוע מהשופט לבחון טענות לביטולו אם יתברר בדיעבד פגם בגמירות הדעת. פגמים ,כגון הטעיה או תרמית אינם ניתנים לגילוי בעת האישור ואין בכך כדי לפגוע במקצועיותו של השופט או בהליך האישור. הערעור נדחה, והמערער חויב בהוצאות המשיבה. פינת עדכוני פסיקה 163 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==