(להלן "חוק 1953 דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג־ שיפוט בתי דין רבניים"). עוד הודגש כי הלכה זו נועדה להגן על זכויות הילד, למנוע שימוש במזונות הילדים כבמנוף לחץ בין ההורים ולסכל תחרות על סמכויות בין הערכאות. ניתוח החלטות בתי הדין הרבניים בעתירות העלה כי הן עסקו במפורש בתביעות מזונות ילדים ולא בתביעות השבה. לכן נקבע כי ההחלטות ניתנו בחוסר סמכות ודינן בטלות. השופטת רונן ביקשה להדגיש כי אין לפרש את הלכת שרגאי כאילו נועדה להיטיב עם נשים דווקא, וכי השאלה "איזו ערכאה מיטיבה עם מי?" אינה רלוונטית להכרעה בשאלת הסמכות. לדבריה פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה משקפת את הדין הנוהג ואינה מעידה על העדפה מגדרית. השופט סולברג, בדעת מיעוט, סבר כי יש לדחות את העתירות, בכפוף להבהרה בדבר זכות התביעה העצמאית של הילד. לשיטתו הלכת שרגאי כוללת שני רכיבים: הראשון – הילד יכול להגיש תביעת מזונות עצמאית; והשני – תביעת השבה בין ההורים יכולה לכלול כל סעד שאפשר היה לתבוע בתביעת מזונות, אך אינה יוצרת מעשה בית דין כלפי הילד. השופט סולברג הדגיש כי הלכת שרגאי נועדה לשפר את כוח המיקוח של נשים בהליכי גירושין. אך כיום, לאור שינויים בפסיקת המזונות בערכאות האזרחיות, נשים רבות מעדיפות לפנות לבתי הדין הרבניים. הוא הסתייג מהמבחן המהותי בפסיקה, שלפיו הדיון בסוגיית מזונות הילדים יוצר מעשה בית דין, וטען כי יש להותיר את הדלת פתוחה לתביעות עצמאיות של הילד בכל מקרה של כריכה. לאחר מתן פסק הדין המקורי הוגשו שתי הבקשות לדיון נוסף. בקשה אחת הוגשה בידי בית הדין הרבני הגדול, והאחרת בידי אחת המשיבות בעתירות. בית הדין הרבני הגדול טען כי נקבעה הלכה חדשה וקשה המבטלת את סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים שנכרכו בגירושין, בניגוד לפרקטיקה רבת שנים וללשון החוק. הלכת שרגאי לא עסקה בהיקף תביעת המזונות או ההשבה, ובמשך עשורים היה ברור שבית הדין מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו. עוד נטען כי פסק הדין סותר שניתנה בבית דין מיוחד, ויש בכך כדי 32 הלכת וינטראת לערער את האיזון בין דת למדינה ולגרום לבטלות של אלפי הליכים שנדונו בבתי הדין. המבקשת השנייה טענה כי בשל פסק הדין אי אפשר להגיש תביעת השבה בבית הדין הרבני, שכן היא אפשרית רק לאחר פסק דין במזונות בבית המשפט לענייני משפחה, וקביעה זו פוגעת בנשים מוחלשות. היא ביקשה לעכב את תחולת פסק הדין או להעביר את הסוגיה לבית דין מיוחד. בית המשפט העליון, בהחלטת הנשיא השופט י' עמית, דחה את שתי הבקשות לדיון נוסף. הדיון בפסק הדין נפתח בסקירת ההיסטוריה הפסיקתית, לרבות הלכת שרגאי, אשר הבחינה בין תביעת מזונות ילדים (זכות עצמאית של הילד הנתונה לסמכות בית המשפט האזרחי) ובין תביעת השבה של הורה שאפשר לכרוך בתביעת גירושין בבית הדין הרבני. הלכה זו עוגנה גם בפסיקה מאוחרת יותר שבה חודדה ההבחנה בין סוגי התביעות. הובהר בה כי תביעת השבה מתייחסת להוצאות עבר או להוצאות נקודתיות שההורה עומד להוציא, והיא אינה מאפשרת דיון מהותי במזונות הילדים. עוד נקבע כי דיון נוסף נערך רק במקרים נדירים של הלכה חדשה או סתירה להלכה קיימת, וכי במקרה זה הבהירו כל השופטים בהרכב כי הלכת שרגאי עומדת בעינה, גם אם נחלקו בפרשנותה. דעת הרוב חידדה את ההבחנה המהותית בין תביעת השבה לתביעת מזונות ילדים, הבחנה שנקבעה כבר בהלכת שרגאי. כמו כן הודגש כי לא כל פיתוח הלכתי מצדיק דיון נוסף, וכי פסק הדין המקורי לא קבע הלכה חדשה במודע ובכוונה, אלא הבהיר את המצב המשפטי לאחר שנים של חוסר אחידות ביישום ההלכה. בית המשפט אף דחה את הטענות בדבר השלכות רוחב או פגיעה בהליכים תלויים ועומדים, וקבע כי אין בכך כדי פינת עדכוני פסיקה .)1961( 1466 ,1457 , פ"ד טו וינטר נ' בארי 1/60 .בד"מ 32 171 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==