אינני עורכת דין. מסיבה זו, אני מכנה את תהליך ההעברה הבין־דורית כתהליך "נתינה" ולא "העברה". בעיני, "העברה" היא מלאכה קרה – כמו העברה מחשבון בנק אחד למשנהו. להבדיל, בענייננו, מדובר בנתינה של דבר מה שההורים עמלו למענו שנים רבות וכעת חושבים כיצד להעבירו הלאה. אני מלווה הורים בגיבוש תוכנית נתינה במסגרת חברת ייעוץ שהקמתי בשם "דורות", שבה אנו שנים. 25 מלווים עסקים משפחתיים כבר למעלה מ־ בעבודתי עם משפחות המתלבטות בשאלותשל המשכיות בין־דורית בעסקים ובנכסי המשפחה, אני נתקלת לעיתים קרובות בדילמות סביב גידול ילדים בעושר, ובפרט כשה"ילדים" כבר בוגרים, כלומר, כשבמובנים רבים זה כבר "מאוחר מידי" – לפחות בכל הנוגע לחינוך ולהשפעה. במצבים מעין אלה, שאלת ה"איך לגדל ילדים בעושר", אף מתחדדת לשאלת משנה אחרת: איך ומתי לתת לילדים מהעושר שההורים צברו במהלך חייהם, ובפרט כשמדובר בילדים־בוגרים, שבמקרים רבים כבר מגדלים ילדים משלהם ומתחבטים בעצמם בשאלות דומות. מכאן, אני קושרת את שני הדברים יחדיו – גידול ילדים בעושר ונתינה לדור ההמשך. מניסיוני, מרבית בני דור ההמשך מכבדים את הוריהם ואת העובדה שהכסף, העסקים והנכסים שייכים להם. אין לבני דור ההמשך רצון "לקחת" מההורים והם יכבדו את החלטתם, תהא אשר תהא. יתרה מכך, מוקדם מאוד בדרכי המקצועית, למדתי שברוב המקרים, הצורך של ההורים לתת לילדיהם מפרי עמלם, הוא גדול יותר מהצורך או מהרצון של ילדיהם לקבל. עם זאת, מרבית ההורים, בהיותם הורים נאורים, רוצים לגבש החלטות שתהיינה מקובלות על ילדיהם ותקדמנה הרמוניה ויחסים טובים. כאן מתעוררת השאלה של הורים רבים – מה הילדים רוצים? לשם מענה עליה, מתחיל דיאלוג חשוב מאוד בין ההורים לילדיהם. בסופו, ההורים צריכים להציג לילדיהם (ולנכדיהם), תוכנית מגובשת וסדורה, המוסכמת על כלל הצדדים. זהו אתגר קשה למדי. כמלוות משפחות בתהליך נתינה, כאמור, לרוב אני מתחילה בחוויות שכל אחד מביא עמו מבית הוריו, מילדותו ומשנות התבגרותו. מדהים לגלות עד כמה החוויות האלה מגוונות ואיך הן משפיעות על יחסנו כלפי כסף עבור ילדינו. עבורי, חשוב מאוד ששני בני הזוג ישמעו האחד את השנייה, יבינו מאין נובעים ההבדלים ביניהם ויתחילו להתכוונן להסכמה, שיש בה הכלה והבנה. מכאן, אני עוברת לדון בעקרונות הנתינה: האם ההורים רוצים לתת שנות חייהם של 120 בחיים, או לשמור את הכול אחרי שני בני הזוג? האם ההורים רוצים לתת בשוויון לכולם, או כל אחד לפי צרכיו? ואם ההורים מכוונים לשוויון, מתי הוא צריך להתקיים (האם בכל רגע נתון, או שמא בסוף חיי אחד ההורים)? האם ההורים רוצים לקבוע עקרונות שונים למצבים שונים של נתינה (למשל, דיור, לימודים, חתונה וכו')? האם ההורים רוצים לדבר על התוכנית עם דור ההמשך, או לשמור אותה ב"סוד" לרגע האחרון? האם המוטיבציה המרכזית היא יצירת תלות או עצמאות? אחרי שהעקרונות נקבעים ומוסכמים על שני בני הזוג, אפשר לעבור להחלטות על מצבים שונים של נתינה: דיור, סיוע בהקמת עסק, מניות בעסק הפעיל, מתנות ועוד. לעיתים קרובות, הקושי העיקרי של הנותנים, הוא בנושא השליטה והניהול של העסק הפעיל. במהלך שנות עבודתי, למדתי שדור ההמשך רוצה וצריך להבין את החובות והזכויות הקשורות בבעלות על נכסים ו/או עסקים פעילים. העובדה שהם גדלו בבית מסוים, אינה מספיקה. על בני דור ההמשך ללמוד מהן החובות והזכויות, על מנת שיוכלו לבחור אם ליטול על עצמם את האחריות הכרוכה בכך והאם הדבר יעשה בשותפות עם אחיהם. לעיתים מזומנות אני מקיימת פגישה עם קבוצות אחים, בנושא "זכויות וחובות בעלים". תמיד 81 2026 ינואר 4 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==