המתווך רוני מאנה הגיש בחודש יולי 2014 תביעה לתשלום דמי תיווך בסך של כ-11 מיליון ₪ בגין עסקת המכר של מתחם השוק הסיטונאי בתל אביב בשנת 2011 על ידי חברת השוק הסיטונאי ועיריית תל אביב לקבוצת גינדי בסכום של כ-1 מיליארד ש”ח. התובע, שייצג את קבוצת גינדי בעסקה, טען שהוא פעל כמתווך מטעם שני הצדדים לעסקה, כי המוכרות התחייבו לשלם לו את שכר טרחתו ושהוא היה הגורם היעיל בסגירת העסקה, אף על פי שבין התובע לבין המוכרות לא נערך הסכם תיווך בכתב. לפיכך, תבע דמי תיווך בשיעור של 1% מסכום התמורה ששולמה.
התביעה הוגשה נגד חלק מהתאגידים שמחזיקים בשרשור במניות אחת המוכרות, חברת השוק הסיטונאי, וביניהם חברת תנובה שמחזיקה ברוב ממניות חברת השוק ושותפות ת.א.מ מילק שהחזיקה בתקופה הרלוונטית במניות תנובה.
במסגרת הדיון בתביעה טענו בשם ת.א.מ מילק, בין היתר, כי דין התביעה נגד ת.א.מ מילק להידחות בשל היעדר יריבות. בנוסף, טענו התובע לא התקשר עם ת.א.מ מילק בהסכם תיווך בכתב, כנדרש על פי חוק המתווכים, וכי די בהיעדרו של הסכם תיווך כתוב כדי להביא לדחיית התביעה.
בין היתר, טענו כי לפי ההלכה שנקבעה בעניין מזרחי יש להבחין בין מצב שבו קיים הסכם תיווך בכתב, שחסרים בו פרטים הנדרשים על פי חוק המתווכים, לבין מצב שבו אין כל הסכם כתוב, כבענייננו. כמו כן, טענו כי אין מקום לחרוג מדרישת הכתב במקרה זה, באמצעות ההלכה המאפשרת לרכך את דרישת הצורה בחוק המקרקעין בשל “זעקת ההגינות”. שכן, דווקא היקף העסקה ומורכבותה, מצדיקים להחיל ביתר שאת את רציונל דרישת הכתב בעסקה דנן.
בית המשפט המחוזי קיבל את הטענות וקבע, בין היתר, כי די בהיעדרו של הסכם תיווך כתוב כדי לדחות את התביעה. כן, קבע כי ענייננו אינו נמנה על המקרים החריגים והקיצוניים שייתכן ויצדיקו התגברות על דרישת הכתב בהתאם לפסק דין מזרחי שכן התובע היה מודע לדרישות החוק בדבר הסכם תיווך כתוב כתנאי לזכאות לדמי תיווך והתעלם מדרישה זו, תוך נטילת סיכון. לפיכך, בית המשפט דחה את התביעה, תוך שהוא פוסק הוצאות ושכר טרחת עו”ד לטובת כל אחת מהנתבעות.
